Quantumrun

אשראי תמונה: Quantumrun

אפריקה, הגנה על זיכרון: מלחמת האקלים השלישית P10

דוד טל, מו"ל, עתידן
@ DavidTalWrites
לינקדין

רביעי, 09/16/2020 - 06:12

2046 - קניה, השמורה הלאומית הדרום-מערבית מאו

הגב הכסוף עמד מעל לרקמות הג'ונגל ופגש את מבטי במבט קר ומאיים. הייתה לו משפחה להגן עליה; יילוד שיחק לא הרחק מאחור. הוא צדק כשחשש שבני אדם פוסעים קרוב מדי. חבריי לשומרי הפארק ואני קראנו לו קודארי. עקבנו אחרי משפחת גורילות ההרים שלו במשך ארבעה חודשים. צפינו בהם מאחורי עץ שנפל במרחק מאה מטרים.

הובלתי את סיורי הג'ונגל שהגנו על החיות בתוך השמורה הלאומית של דרום-מערב מאו, עבור שירות חיות הבר של קניה. זו התשוקה שלי מאז שהייתי ילד. אבי היה שומר פארק וסבי היה מדריך לבריטים לפניו. פגשתי את אשתי, Himaya, עובדת בפארק הזה. היא הייתה מדריכת טיולים ואני הייתי אחת האטרקציות שהיא הייתה מציגה בפני זרים מבקרים. היה לנו בית פשוט. ניהלנו חיים פשוטים. הפארק הזה והחיות שחיו בו הם שהפכו את חיינו לקסומים באמת. קרנפים והיפופוטמי, בבונים וגורילות, אריות וצבועים, פלמינגו ותאואים, אדמתנו הייתה עשירה באוצרות, וחלקנו אותם כל יום עם ילדינו.

אבל החלום הזה לא יחזיק מעמד. כשהחל משבר המזון, שירות חיות הבר היה אחד השירותים הראשונים שממשלת החירום הפסיקה לממן לאחר שניירובי נפלה לידי המתפרעים והלוחמים. במשך שלושה חודשים, השירות ניסה לקבל מימון מתורמים זרים, אבל לא הגיע מספיק כדי לשמור אותנו על פני המים. תוך זמן קצר, רוב הקצינים והסיירים עזבו את השירות כדי להצטרף לצבא. רק משרד הביון שלנו ופחות ממאה סיירים נשארו לסייר בארבעים הפארקים הלאומיים ושמורות חיות הבר של קניה. הייתי אחד מהם.

זו לא הייתה בחירה, עד כמה שזו הייתה חובתי. מי עוד יגן על החיות? מספרם כבר ירד מהבצורת הגדולה וככל שיותר ויותר יבול נכשל, האנשים פנו לבעלי החיים כדי להאכיל את עצמם. תוך חודשים ספורים, ציידים שחיפשו בשר בוש זול אכלו את המורשת שמשפחתי בילתה בהגנתה.

הריינג'רים הנותרים החליטו למקד את מאמצי ההגנה שלנו באותם מינים שנמצאים בסכנת הכחדה הגדולה ביותר ואשר הרגשנו שהם הליבה של תרבות האומה שלנו: הפילים, האריות, הגנו, הזברות, הג'ירפות והגורילות. המדינה שלנו הייתה צריכה לשרוד את משבר המזון, וכך גם היצורים היפים והמיוחדים שעשו אותה הביתה. נשבענו להגן עליו.

זה היה מאוחר אחר הצהריים ואני ואנשיי ישבנו מתחת לחופת עץ הג'ונגל ואכלנו בשר נחשים שתפסנו קודם לכן. בעוד כמה ימים, נתיב הסיור שלנו יוביל אותנו חזרה אל המישורים הפתוחים, אז נהנינו מהצל כל עוד היה לנו. ישבו איתי זוואדי, איו וחלי. הם היו האחרונים מבין שבעה ריינג'רים שהתנדבו לשרת תחת פיקודי תשעה חודשים קודם לכן, מאז הנדר שלנו. השאר נהרגו במהלך עימותים עם ציידים.

"עבאסי, אני אוסף משהו," אמר איו, שלף את הטאבלט שלו מתרמילו. "קבוצת ציד רביעית נכנסה לפארק, חמישה ק"מ מזרחה מכאן, ליד המישורים. הם נראים כאילו הם מכוונים לזברות מהעדר העזזי".

"כמה גברים?" שאלתי.

לצוות שלנו היו תגי מעקב מוצמדים לבעלי חיים בכל עדר ראשי של כל מינים בסכנת הכחדה בפארק. בינתיים, חיישני הלידר המוסתרים שלנו זיהו כל צייד שנכנס לאזור המוגן של הפארק. בדרך כלל אפשרנו לציידים בקבוצות של ארבעה או פחות לצוד, מכיוון שלעתים קרובות הם היו רק גברים מקומיים שחיפשו ציד קטן כדי להאכיל את משפחותיהם. קבוצות גדולות יותר תמיד היו משלחות צייד ששילמו על ידי רשתות פליליות כדי לצוד כמויות גדולות של בשר בוש לשוק השחור.

"שלושים ושבעה גברים. כולם חמושים. שני משחקי RPG נושאים."

זוואדי צחק. "זה הרבה כוח אש לצוד כמה זברות."

"יש לנו מוניטין," אמרתי והעמסת מחסנית חדשה לרובה הצלפים שלי.

הלי נשענה לאחור אל העץ מאחוריו במבט מובס. "זה היה אמור להיות יום קל. עכשיו אני אהיה בתפקיד חפירת קברים עד השקיעה."

"די עם הדיבורים האלה." קמתי על רגלי. "כולנו יודעים למה נרשמנו. איו, יש לנו מטמון נשק ליד האזור הזה?"

איו החליק והקיש על המפה בטאבלט שלו. "כן אדוני, מהעימות של פנקה לפני שלושה חודשים. נראה שיהיו לנו כמה משחקי RPG משלנו."

***

החזקתי את הרגליים. איו החזיק את הידיים. בעדינות, הורדנו את גופתו של זוואדי לתוך הקבר הטרי שנחפר. חלי התחילה לגרוף את האדמה.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר עד שאיו סיים את התפילות. היום היה ארוך והקרב מפרך. היינו חבולים, מותשים ושפלים עמוקות מהקורבן שזאוואדי הקריב כדי להציל את חייהם של חלי ואני במהלך אחת מתנועות הצלפים המתוכננות שלנו. הדבר החיובי היחיד בניצחון שלנו היה שלל האספקה הטרייה שנגזלה מהציידים, כולל מספיק כלי נשק לשלושה מחסני נשק חדשים ומצרכי מזון ארוזים בשווי חודש.

בעזרת מה שנותר מהסוללה הסולארית של הטאבלט שלו, הלי הוביל אותנו למסע של שעתיים דרך השיח הצפוף בחזרה למחנה הג'ונגל שלנו. החופה הייתה כל כך עבה בחלקים שמגני הלילה שלי בקושי יכלו לשרטט את ידיי המגנות על פניי. עם הזמן, מצאנו את מיקומנו לאורך אפיק הנהר היבש שהוביל חזרה למחנה.

"עבאסי, אפשר לשאול אותך משהו?" אמר איו והאיץ ללכת לצדי. הנהנתי. "שלושת הגברים בסוף. למה ירית בהם?"

"אתה יודע למה."

"הם היו רק נושאי בשר בוש. הם לא היו לוחמים כמו השאר. הם השליכו את נשקם. אתה ירית בהם מאחור".

***

הצמיגים האחוריים של הג'יפ שלי ירו פלומה ענקית של אבק וחצץ כשדרתי מזרחה לצד כביש C56, והתחמקתי מהתנועה. הרגשתי חולה מבפנים. עדיין יכולתי לשמוע את קולו של חימאיה בטלפון. 'הם באים. עבאסי, הם באים!' היא לחשה בין דמעות. שמעתי יריות ברקע. אמרתי לה לקחת את שני הילדים שלנו למרתף ולהסתגר בתוך ארונית האחסון מתחת למדרגות.

ניסיתי להתקשר למשטרה המקומית והמחוזית, אבל הקווים היו תפוסים. ניסיתי את השכנים שלי, אבל אף אחד לא הרים. סובבתי את החוגה ברדיו המכונית שלי, אבל כל התחנות היו מתות. לאחר שחיברתי אותו לרדיו האינטרנט של הטלפון שלי, הגיעו חדשות הבוקר המוקדמות: ניירובי נפלה לידי המורדים.

פורעים בזזו בנייני ממשלה והמדינה שררה כאוס. מאז שהודלף שפקידי ממשל לקחו שוחד של למעלה ממיליארד דולר כדי לייצא מזון למדינות המזרח התיכון, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שמשהו נורא יקרה. היו יותר מדי אנשים רעבים בקניה כדי לשכוח שערורייה כזו.

לאחר שעברתי תאונת דרכים, הכביש מזרחה התפנה, נתן לי לנסוע על הכביש. בינתיים, עשרות המכוניות שיצאו מערבה התמלאו במזוודות וריהוט לבית. לא עבר הרבה זמן עד שנודע לי למה. פיניתי את הגבעה האחרונה כדי למצוא את העיר שלי, נג'ורו, ואת עמודי העשן העולים ממנה.

הרחובות היו מלאים בחורי כדורים ועדיין נורו יריות מרחוק. בתים וחנויות עמדו באפר. גופות, שכנים, אנשים ששתיתי איתם פעם תה, שכבו ברחובות ללא רוח חיים. כמה מכוניות חלפו, אבל כולן דהרו צפונה לכיוון העיירה נאקורו.

הגעתי לביתי רק כדי למצוא את הדלת נבעטה פנימה. רובה ביד, נכנסתי פנימה, מקשיב היטב לפולשים. הסלון וריהוט חדר האוכל התהפכו, וכמה חפצי ערך שהיו לנו חסרים. דלת המרתף הייתה מפוצלת ונתלתה ברפיון על ציריה. שובל מדמם של טביעות ידיים מוביל מהמדרגות אל המטבח. עקבתי אחר השביל בזהירות, האצבע שלי מתהדקת סביב הדק הרובה.

מצאתי את המשפחה שלי שוכבת על האי במטבח. על המקרר נכתבו בדם מילים: 'אתה אוסר עלינו לאכול בשר בוש. אנחנו אוכלים את המשפחה שלך במקום.'

***

חודשיים חלפו מאז שאיו וחלי מתו בהתכתשות. הצלנו עדר שלם של גנו ממסיבת צייד של למעלה משמונים איש. לא יכולנו להרוג את כולם, אבל הרגנו מספיק כדי להפחיד את השאר. הייתי לבד וידעתי שזמני יגיע מהר מספיק, אם לא על ידי ציידים, אז על ידי הג'ונגל עצמו.

ביליתי את ימיי בהליכה במסלול הסיור שלי בג'ונגל ובמישורי השמורה, תוך כדי צפייה בעדרים המתנהלים בחייהם השלווים. לקחתי את מה שהייתי צריך ממטמוני האספקה הנסתרים של הצוות שלי. עקבתי אחר הציידים המקומיים כדי לוודא שהם הרגו רק את מה שהם צריכים, והפחדתי כמה שיותר מסיבות צייד עם רובה הצלפים שלי.

עם רדת החורף ברחבי הארץ, גדלו מספרם של להקות הציידים, והם תקפו לעתים קרובות יותר. כמה שבועות, הציידים תקפו בשני קצוות או יותר של הפארק, ואילצו אותי לבחור על איזה עדרים להגן על פני אחרים. הימים ההם היו הקשים ביותר. החיות היו המשפחה שלי והפראים האלה אילצו אותי להחליט את מי להציל ולמי לתת למות.

סוף סוף הגיע היום שבו לא הייתה ברירה. הטאבלט שלי רשם ארבע מסיבות צייד שנכנסו לטריטוריה שלי בבת אחת. אחד הצדדים, שישה עשר גברים בסך הכל, עשה את דרכו בג'ונגל. הם פנו לעבר משפחתו של קודארי.

***

הכומר והחבר שלי, דומא, מנאקורו, הגיעו ברגע ששמעו. הם עזרו לי לעטוף את המשפחה שלי בסדינים. אחר כך הם עזרו לי לחפור את קבריהם בבית הקברות של הכפר. עם כל אתת עפר שחפרתי, הרגשתי את עצמי מתרוקנת מבפנים.

אני לא זוכר את דברי התפילה של הכומר. בזמנו יכולתי רק להביט אל תלוליות האדמה הרעננות המכסות את משפחתי, השמות הימאייה, עיסא ומוסי, שנכתבו על צלבי העץ וחרוטים על לבי.

"אני מצטער, ידידי," אמר דומא, כשהניח את ידו על כתפי. "המשטרה תבוא. הם יתנו לך את הצדק שלך. אני מבטיח לך."

הנדתי בראשי. "הצדק לא יבוא מהם. אבל אני אקבל את זה."

הכומר הסתובב בין הקברים ועמד מולי. "בני, אני באמת מצטער על האובדן שלך. אתה תראה אותם שוב בגן עדן. אלוהים ישמור עליהם עכשיו".

"אתה צריך זמן להחלים, עבאסי. תחזור איתנו לנאקורו", אמר דומא. "בוא תישאר איתי. אשתי ואני נשמור עליך."

"לא, אני מצטער, דומא. האנשים האלה שעשו את זה, הם אמרו שהם רוצים בשר בוש. אני אחכה להם כשהם ילכו לצוד את זה".

"עבאסי," התלהב הכומר, "נקמה לא יכולה להיות כל מה שאתה חי עבורו."

"זה כל מה שנשאר לי."

"לא, בני. עדיין יש לך את הזיכרון שלהם, עכשיו ותמיד. שאל את עצמך, איך אתה רוצה לחיות כדי לכבד את זה".

***

המשימה בוצעה. הציידים נעלמו. שכבתי על האדמה וניסיתי להאט את יציאת הדם מהבטן שלי. לא הייתי עצוב. לא פחדתי. בקרוב אראה שוב את משפחתי.

שמעתי צעדים לפני. הלב שלי דפק. חשבתי שיריתי בכולם. גיששתי אחר הרובה שלי כשהשיחים שלפני התערבלו. ואז הוא הופיע.

קודארי עמד לרגע, נהם, ואז הסתער לעברי. הנחתי את הרובה בצד, עצמתי את עיניי והכנתי את עצמי.

כשפקחתי את עיני, מצאתי את קודהארי מתנשא מעל גופי חסר ההגנה, בוהה בי למטה. עיניו הפעורות דיברו בשפה שיכולתי להבין. הוא סיפר לי הכל באותו רגע. הוא רטן, ניגש לימיני והתיישב. הוא הושיט לי את ידו ואיטקט אותה. קודארי ישב איתי עד הסוף.

*******