Quantumrun

אשראי תמונה: Quantumrun

ארצות הברית, מקסיקו והגבול הנעלם: מלחמת האקלים השלישית P2

דוד טל, מו"ל, עתידן
@ DavidTalWrites
לינקדין

יום שלישי, 09/15/2020 - 12:53

2046 - מדבר סונוראן, ליד גבול ארה"ב/מקסיקו

"כמה זמן אתה נוסע?" אמר מרקוס.

עצרתי, לא בטוח איך לענות. "הפסקתי לספור את הימים."

הוא הנהן. "האחים שלי ואני, הגענו לכאן מאקוודור. חיכינו שלוש שנים ליום הזה".

מרקוס הביט סביב גילי. מתחת לאור המטען הירוק החיוור של הטנדר, יכולתי לראות צלקות על מצחו, אפו וסנטרו. הוא לבש צלקות של לוחם, של מישהו שנלחם על כל רגע בחיים שהוא עמד לסכן. אחיו, רוברטו, אנדרס וחואן, לא נראו יותר משש-עשרה, אולי בני שבע-עשרה. הם לבשו צלקות משלהם. הם נמנעו מקשר עין.

"אם לא אכפת לך שאני אשאל, מה קרה בפעם האחרונה שניסית לחצות?" שאל מרקו. "אמרת שזו לא הפעם הראשונה שלך."

"ברגע שהגענו לקיר, השומר, זה ששילמנו, הוא לא הופיע. חיכינו, אבל אז המל"טים מצאו אותנו. הם האירו עלינו את האורות שלהם. רצנו אחורה, אבל כמה מהגברים האחרים ניסו לרוץ קדימה, לטפס על החומה".

"הם הצליחו?"

הנדתי בראשי. עדיין יכולתי לשמוע את ירי המקלע. לקח לי כמעט יומיים לעשות את דרכי חזרה לעיר ברגל, וכמעט חודש להתאושש מכוויות השמש שלי. רוב האנשים שברחו איתי לא הצליחו לעבור את כל הדרך בחום הקיץ.

"אתה חושב שהפעם זה יהיה אחרת? אתה חושב שנצליח לעבור את זה?"

"כל מה שאני יודע זה לזאבות הערבות האלה יש קשרים טובים. אנחנו חוצים קרוב לגבול קליפורניה, שם כבר חיים רבים מהסוג שלנו. ונקודת המעבר שאליו אנחנו הולכים היא אחת הבודדות שעדיין לא תוקנה מהתקפת סינלואה בחודש שעבר".

יכולתי לראות שזו לא התשובה שהוא רצה לשמוע.

מרקוס הביט באחיו, פניהם רציניות, בוהה ברצפת הטנדר המאובקת. הקול שלו היה חמור כשהוא פנה אליי בחזרה. "אין לנו כסף לניסיון נוסף."

"גם אני לא." כשהבטה בשאר הגברים והמשפחות שחלקו איתנו את הטנדר, נראה היה שכולם באותה סירה. כך או אחרת, זה היה הולך להיות טיול חד-כיווני.

***

2046 - סקרמנטו, קליפורניה

הייתי במרחק שעות מהנאום הכי חשוב בחיי ולא היה לי מושג מה אני הולך להגיד.

"אדון. מושל, הצוות שלנו עובד הכי מהר שאנחנו יכולים", אמר ג'וש. "ברגע שהמספרים יגיעו, נקודות הדיבור יסתיימו תוך זמן קצר. לעת עתה, שירלי והצוות שלה מארגנים את הכתבים. וצוות האבטחה נמצא בכוננות גבוהה". זה תמיד הרגיש כאילו הוא מנסה למכור לי משהו, ובכל זאת, איכשהו, הסוקר הזה לא הצליח להביא אותי מדויק, עד לשעה, את תוצאות הסקרים הציבוריים. תהיתי אם מישהו ישים לב אם אזרוק אותו מהלימוזינה.

"אל תדאגי, מותק." סלינה לחצה את ידי. "אתה הולך להצליח."

כף היד המיוזעת מדי שלה לא נתנה לי הרבה ביטחון. לא רציתי להביא אותה, אבל זה לא היה רק הצוואר שלי על הקו. בעוד שעה, עתידה של משפחתנו יישען על כמה טוב הציבור והתקשורת הגיבו לנאום שלי.

"אוסקר, תקשיב, אנחנו יודעים מה המספרים הולכים להגיד", אמרה ג'סיקה, יועצת יחסי הציבור שלי. "אתה פשוט תצטרך לנשוך את הכדור."

ג'סיקה אף פעם לא הייתה אחת שהתעסקה בסביבה. והיא צדקה. או שצדדתי במדינה שלי ומאבד את משרדי, עתידי, או שצדדתי בעמי ואסיים בכלא פדרלי. במבט החוצה, הייתי נותן הכל כדי להחליף מקום עם מישהו שנוהג בצד הנגדי של הכביש המהיר I-80.

"אוסקר, זה רציני."

"את לא חושבת שאני יודע את זה, ג'סיקה! אלו הם החיים שלי... הסוף שלהם בכל מקרה."

"לא, מותק, אל תגידי את זה," אמרה סלינה. "אתה הולך לעשות שינוי היום."

"אוסקר, היא צודקת." ג'סיקה התיישבה קדימה, השעינה את מרפקיה אל ברכיה, ועיניה קודחות לתוך שלי. "אנחנו - יש לך הזדמנות להשפיע על הפוליטיקה האמריקאית עם זה. קליפורניה היא מדינה היספנית כעת, אתם מהווים למעלה מ-67% מהאוכלוסייה, ומאז שדלף הסרטון של חמשת נונייז לרשת ביום שלישי שעבר, התמיכה בסיום מדיניות הגבול הגזענית שלנו מעולם לא הייתה גבוהה יותר. אם תנקוט עמדה בנושא, תוביל, תשתמש בזה כמנוף כדי להורות על הסרת אמברגו הפליטים, אז תקבור את שנפילד תחת ערימת קולות אחת ולתמיד".

"אני יודע, ג'סיקה. אני יודע." זה מה שהייתי אמור לעשות, מה שכולם ציפו ממני לעשות. המושל הקליפורני ההיספני הראשון מזה למעלה מ-150 שנה וכולם במדינות הלבנות ציפו ממני לעמוד מול ה'גרינגוס'. וכדאי לי. אבל אני גם אוהב את המדינה שלי.

הבצורת הגדולה נמשכת למעלה מעשור, והולכת ומחמירה מדי שנה. יכולתי לראות את זה מחוץ לחלון שלי - היערות שלנו הפכו לבתי קברות אפרוריים של גזעי עצים שרופים. הנהרות שהזינו את העמקים שלנו התייבשו מזמן. התעשייה החקלאית של המדינה קרסה לטרקטורים חלודים ולכרמים נטושים. הפכנו להיות תלויים במים מקנדה ובמנות מזון מהמערב התיכון. ומאז שחברות הטכנולוגיה עברו צפונה, רק התעשייה הסולארית שלנו וכוח העבודה הזול שלנו החזיקו אותנו מעל המים.

קליפורניה בקושי יכלה להאכיל ולהעסיק את אנשיה כפי שהיא. אם אפתח את שעריה לעוד פליטים מאותן מדינות כושלות במקסיקו ודרום אמריקה, אז היינו נופלים עמוק יותר לתוך החול הטובעני. אבל הפסד של קליפורניה לשנפילד פירושו שהקהילה הלטינית תאבד את קולה בתפקיד, וידעתי לאן זה מוביל: חזרה לתחתית. לעולם לא שוב.

***

עברו שעות שהרגישו כמו ימים כשהטנדר שלנו נסע בחושך, חוצה את מדבר סונוראן, דוהר לעבר החופש שחיכה לנו במעבר קליפורניה. עם קצת מזל, החברים החדשים שלי ואני היינו רואים את הזריחה בתוך אמריקה תוך שעות ספורות בלבד.

אחד הנהגים פתח את מסך חלוקת התא של הטנדר והכניס את ראשו דרכו. "אנחנו מתקרבים לנקודת הירידה. זכור את ההוראות שלנו ואתה אמור לעבור את הגבול תוך שמונה דקות. היו מוכנים לרוץ. ברגע שתעזוב את הטנדר הזה, לא יהיה לך הרבה זמן לפני שהמל"טים יזהו אותך. מבין?"

כולנו הנהנו בראשנו, הנאום הקצוץ שלו שוקע. הנהג סגר את המסך. הטנדר עשה סיבוב פתאומי. אז האדרנלין נכנס.

"אתה יכול לעשות את זה, מרקוס." יכולתי לראות אותו נושם כבד יותר. "אתה והאחים שלך. אני אהיה ממש לידך לאורך כל הדרך."

"תודה, חוסה. אכפת לך אם אשאל אותך משהו?"

הנהנתי.

"את מי אתה משאיר מאחור?"

"אף אחד." הנדתי בראשי. "לא נשאר אף אחד."

אמרו לי שהם הגיעו לכפר שלי עם יותר ממאה גברים. הם לקחו כל מה ששווה משהו, במיוחד את הבנות. כל השאר נאלצו לכרוע ברך בתור ארוך, בזמן שחמושים הניחו כדור לתוך כל אחת מהגולגולות שלהם. הם לא רצו שום עדים. אם הייתי חוזר לכפר שעה או שעתיים קודם לכן, הייתי בין ההרוגים. למזלי, החלטתי לצאת לשתות במקום להישאר בבית כדי להגן על משפחתי, אחיותיי.

***

"אני אשלח לכם הודעה ברגע שנהיה מוכנים להתחיל," אמר ג'וש ויצא מהלימוזינה.

הסתכלתי איך הוא חולף על פני מספר הכתבים והמאבטחים הקטן שבחוץ, לפני שרץ קדימה על פני הדשא אל בניין הקפיטול של מדינת קליפורניה. הצוות שלי הקים לי פודיום בראש המדרגות שטופי השמש. לא נותר מה לעשות מלבד לחכות לרמז שלי.

בינתיים, משאיות חדשות חנו בכל רחבי רחוב L, ועוד לאורך רחוב 13 שבו חיכינו. לא היית צריך משקפת כדי לדעת שזה הולך להיות אירוע. נחיל הכתבים והצלמים שהצטופפו סביב הדוכן עלה במספרם רק על ידי שני המוני המפגינים שעמדו מאחורי סרט המשטרה על הדשא. מאות הופיעו - הצד ההיספני גדול בהרבה במספרם - כששני שורות של משטרת מהומות הפרידו את שני הצדדים כשהם צועקים ומכוונים את שלטי המחאה שלהם זה כנגד זה.

"מותק, אתה לא צריך לבהות. זה רק מלחיץ אותך יותר", אמרה סלינה.

"היא צודקת, אוסקר," אמרה ג'סיקה. "מה דעתך שנעבור על נקודות הדיבור בפעם האחרונה?"

"לא. עם זה סיימתי. אני יודע מה אני הולך להגיד. אני מוכן."

***

עוד שעה חלפה עד שהטנדר האט לבסוף. כולם בפנים הביטו זה בזה מסביב. האיש שישב הכי רחוק בפנים התחיל להקיא על הרצפה לפניו. עד מהרה נעצר הטנדר. הגיע הזמן.

השניות נגררו כשניסינו לצותת לפקודות שהנהגים קיבלו ברדיו שלהם. לפתע, הקולות הסטטיים התחלפו בשתיקה. שמענו את הנהגים פותחים את דלתותיהם, ואז את התנפצות החצץ כשהם התרוצצו סביב הטנדר. הם פתחו את הדלתות האחוריות החלודות, ופתחו אותן עם נהג אחד משני הצדדים.

"כולם בחוץ עכשיו!"

האישה בחזית נדרסה כשארבעה עשר אנשים מיהרו לצאת מהטנדר הצפוף. לא היה זמן לעזור לה. החיים שלנו היו תלויים בשניות. מסביבנו מיהרו לצאת מהטנדרים עוד ארבע מאות אנשים בדיוק כמו שלנו.

האסטרטגיה הייתה פשוטה: היינו ממהרים את החומה במספרים כדי להכריע את שומרי הגבול. החזק והמהיר ביותר יצליחו. כל השאר היו נתפסים או יורים.

"לבוא! עקוב אחריי!" צעקתי למרקוס ולאחיו, כשהתחלנו את הספרינט שלנו. חומת הגבול הענקית הייתה לפנינו. והחור הענק שנפרץ בו היה המטרה שלנו.

שוטרי הגבול שלפנינו הפעילו אזעקה כששיירת הטנדרים הפעילה מחדש את המנועים ואת לוחות ההסוואה שלהם ופנה דרומה למקום מבטחים. בעבר, הצליל הזה הספיק כדי להפחיד חצי מהאנשים שאפילו העזו לרוץ, אבל לא הלילה. הלילה האספסוף סביבנו שאג בפראות. לכולנו לא היה מה להפסיד ועתיד שלם להרוויח בכך שנצליח לעבור אותו, והיינו במרחק של שלוש דקות מהחיים החדשים האלה.

אז הם הופיעו. המל"טים. עשרות מהם ריחפו מאחורי הקיר, מכוונים את אורותיהם הבוהקים לעבר ההמון המטען.

פלאשבקים התרוצצו במוחי כשרגלי הניעו את גופי קדימה. זה היה קורה בדיוק כמו פעם: משמר הגבול היו נותנים את אזהרותיהם ברמקולים, יריות אזהרה היו נורו, מל"טים יורים כדורי טייזר נגד הרצים שרצו ישר מדי, ואז השומרים ותותחי המל"טים היו מפילים את כל מי שחצה הקו האדום, עשרה מטרים לפני החומה. אבל הפעם הייתה לי תוכנית.

ארבע מאות אנשים - גברים, נשים, ילדים - כולנו רצנו עם ייאוש על הגב. אם מרקוס, ואחיו ואני היינו בין בני העשרים או שלושים ברי המזל שיצליחו לעבור בחיים, היינו צריכים להיות חכמים. הדרכתי אותנו לקבוצת הרצים באמצע החבורה. הרצים סביבנו היו מגינים עלינו מאש הטייזר מלמעלה. בינתיים, הרצים ליד החזית יגנו עלינו מפני ירי צלפי המל"טים לעבר הקיר.

***

התכנון המקורי היה לנסוע ברחוב 15, מערבה ברחוב 0, ואז צפונה ברחוב 11, כדי שאוכל להימנע מהטירוף, ללכת דרך הקפיטול ולצאת מהדלתות הראשיות ישירות אל הפודיום והקהל שלי. לרוע המזל, הצטברות פתאומית של שלוש מכוניות של ניידות חדשות הרסה את האופציה הזו.

במקום זאת, ביקשתי מהמשטרה ללוות אותי ואת הצוות שלי מהלימוזינה, מעבר לכר הדשא, דרך מסדרון שוטרי המהומות וההמונים הקולניים שמאחוריהם, מסביב להמוני הכתבים, ולבסוף במעלה המדרגות ליד הדוכן. אשקר אם אגיד שאני לא עצבני. כמעט יכולתי לשמוע את הלב שלי פועם. לאחר שהקשבתי לג'סיקה על הדוכן שנותנת את ההנחיות הראשוניות ואת סיכום הנאום לכתבים, אשתי ואני צעדנו קדימה לתפוס את מקומה. ג'סיקה לחשה 'בהצלחה' כשחלפנו על פנינו. סלינה עמדה לימיני בזמן שכיוונתי את מיקרופון הפודיום.

"תודה לכולכם שהצטרפתם אלי לכאן היום," אמרתי והחלפתי בין ההערות על הנייר האלקטרוני שהוכן עבורי, נעצרתי בזהירות כל עוד יכולתי. הרמתי את מבטי לפניי. הכתבים ומצלמות המל"טים המרחפות שלהם ננעלו עליי, מחכים בכיליון עיניים שאתחיל. בינתיים, ההמונים מאחוריהם השתתקו אט אט.

"לפני שלושה ימים, כולנו ראינו את הסרטון הדלוף הנורא של רצח חמשת נונייז".

הקהל התומך בגבול, נגד פליטים, לעג.

"אני מבין שכמה מכם עלולים להעליב אותי בשימוש במילה הזו. יש רבים בימין שמרגישים ששומרי הגבול היו מוצדקים במעשיהם, שלא נותרה להם ברירה מלבד שימוש בכוח קטלני כדי להגן על הגבולות שלנו".

הצד ההיספני עשה בוז.

"אבל בואו נהיה ברורים לגבי העובדות. כן, מספר אנשים ממוצא מקסיקני ודרום אמריקאי חצו באופן לא חוקי לגבולותינו. אבל בשום זמן הם לא היו חמושים. בשום רגע הם לא היוו סכנה לשומרי הגבול. ובשום זמן הם לא היו איום על העם האמריקאי.

"בכל יום חומת הגבול שלנו חוסמת למעלה מעשרת אלפים פליטים מקסיקנים, מרכז ודרום אמריקה מלהיכנס לארה"ב. מתוך המספר הזה, מל"טי הגבול שלנו הורגים לפחות מאתיים ביום. אלה בני אדם שאנחנו מדברים עליהם. ועבור רבים מאלה כאן היום, אלה אנשים שהיו יכולים להיות קרובי משפחה שלך. אלה אנשים שיכולים להיות אנחנו.

"אני מודה שכלטינו-אמריקאי, יש לי נקודת מבט ייחודית על הנושא הזה. כפי שכולנו יודעים, קליפורניה היא כיום מדינה היספנית בעיקרה. אבל רוב אלה שהפכו את זה להיספני לא נולדו בארה"ב. כמו אמריקאים רבים, ההורים שלנו נולדו במקום אחר ועברו למדינה הנהדרת הזו כדי למצוא חיים טובים יותר, להפוך לאמריקאים ולתרום לחלום האמריקאי.

"הגברים, הנשים והילדים הממתינים מאחורי חומת הגבול רוצים את אותה הזדמנות. הם לא פליטים. הם לא מהגרים בלתי חוקיים. הם אמריקאים לעתיד".

הקהל ההיספני הריע בפראות. בזמן שחיכיתי שהם ישתקו, שמתי לב שרבים מהם לובשים חולצות טי שחורות עם שלב כתוב עליה.

היה כתוב, 'אני לא אכרוע'.

***

החומה הייתה מאחורינו עכשיו, אבל המשכנו לרוץ כאילו הוא רודף אחרינו. שמרתי את זרועי מתחת לכתפו הימנית של מרקוס ומסביב לגבו, כשעזרתי לו לעמוד בקצב של אחיו בגרור. הוא איבד הרבה דם מפציעת כדור בכתפו השמאלית. למרבה המזל, הוא לא התלונן. והוא לא ביקש להפסיק. עברנו בחיים, עכשיו הגיעה העבודה של להישאר בחיים.

הקבוצה הנוספת היחידה שהצליחה לעבור איתנו הייתה קבוצה של ניקרגוואים, אבל התפצלנו מהם אחרי שניקינו את רכס הרי אל סנטינלה. אז ראינו כמה מל"טי גבול הולכים בדרכנו מדרום. הייתה לי הרגשה שהם יתמקדו קודם בקבוצה הגדולה יותר, בשבעה שלהם לעומת החמישה שלנו. יכולנו לשמוע את הצרחות שלהם כשהמל"טים המטירו עליהם את כדורי הטייזר שלהם.

ובכל זאת המשכנו. התוכנית הייתה לדחוף דרך המדבר הסלעי כדי להגיע לחוות המקיפות את אל סנטרו. היינו קופצים על הגדרות, ממלאים את הבטן המורעבת שלנו בכל גידול שמצאנו, ואז נוסעים לצפון מזרח לעבר חבר או אל סנטרו, שם נוכל לנסות למצוא עזרה וטיפול רפואי מאלה מסוגנו. זה היה ירייה ארוכה; אחד שחששתי שאולי לא כולנו חולקים.

"ז'וזה," לחש מרקוס. הוא הרים את מבטו אלי מתחת למצחו שטוף הזיעה. "אתה חייב להבטיח לי משהו."

"אתה הולך לעבור את זה, מרקוס. אתה רק צריך להישאר איתנו. אתה רואה את האורות האלה שם? במגדלי הטלפון, ליד המקום שבו השמש זורחת? אנחנו לא רחוקים עכשיו. אנחנו נמצא לך עזרה."

"לא, חוסה. אני יכול להרגיש את זה. גם אני-"

מרקוס מעד על סלע והתרסק על הקרקע. האחים שמעו וחזרו בריצה. ניסינו להעיר אותו, אבל הוא התעלף לגמרי. הוא היה צריך עזרה. הוא היה צריך דם. כולנו הסכמנו לסחוב אותו בתורות בזוגות, כשאדם אחד אוחז ברגליים ואחר מחזיק אותו מתחת לבורותיו. אנדרס וחואן התנדבו ראשונים. אפילו כשהם הצעירים ביותר, הם מצאו את הכוח לשאת את אחיהם הגדול בקצב ריצה. ידענו שאין הרבה זמן.

עברה שעה ויכולנו לראות את החוות בבירור לפנינו. השחר המוקדם צבע את האופק מעליהם בשכבות של כתום חיוור, צהוב וסגול. רק עוד עשרים דקות. רוברטו ואני סחבנו את מרקוס עד אז. הוא עדיין החזיק מעמד, אבל נשימתו הלכה והלכה. היינו צריכים לגרום לו להצל לפני שהשמש תגיע גבוה מספיק כדי להפוך את המדבר לכבשן.

אז ראינו אותם. שני טנדרים לבנים נסעו בדרכנו כשמל"ט עוקב מעליהם. לא היה טעם לרוץ. היינו מוקפים בקילומטרים של מדבר פתוח. החלטנו לשמר את מעט הכוח שנותר לנו ולחכות לכל מה שיבוא. במקרה הגרוע ביותר, חשבנו שמרקוס יקבל את הטיפול שהוא צריך.

המשאיות עצרו לפנינו, בעוד המל"ט חג מאחורינו. "ידיים מאחורי הראש שלך! עַכשָׁיו!" ציווה קול דרך הרמקולים של המל"ט.

ידעתי מספיק אנגלית כדי לתרגם עבור האחים. שמתי את ידי מאחורי הראש ואמרתי, "אין לנו רובים. החברה שלנו. בבקשה, הוא צריך את עזרתך."

הדלתות של שתי המשאיות נפתחו. חמישה גברים גדולים וחמושים בכבדות יוצאים החוצה. הם לא נראו כמו שומרי הגבול. הם הלכו לקראתנו עם הנשק שלוף. "לְגַבּוֹת!" הורה על החמוש הראשי, בעוד אחד משותפיו הלך לכיוון מרקוס. האחים ואני נתנו להם מקום, בעוד האיש כרע ברך והצמיד את אצבעותיו על צד צווארו של מרקוס.

"הוא איבד הרבה דם. יש לו עוד שלושים דקות טופ, אין מספיק זמן להביא אותו לבית החולים".

"אז תזדיין," אמר היורה הראשי. "לא משלמים לנו על מקסיקנים מתים."

"מה אתה חושב?"

"הוא נורה פעם אחת. כשהם ימצאו אותו, אף אחד לא ישאל שאלות אם הוא נורה פעמיים".

עיניי התרחבו. "רגע, מה אתה אומר? אתה יכול לעזור. אתה יכול-"

האיש שלצד מרקוס קם וירה בו בחזה. האחים צרחו ומיהרו אל אחיהם, אך החמושים לחצו קדימה כשרוביהם מכוונים לראשנו.

"כולכם! ידיים מאחורי הראש! כרע ברך על הקרקע! אנחנו לוקחים אותך למחנה המעצר".

האחים בכו ועשו כפי שנאמר להם. סירבתי.

"היי! מקסיקני מזוין, לא שמעת אותי? אמרתי לך לכרוע ברך!"

הסתכלתי אל אחיו של מרקוס, ואז אל האיש שכיוון את הרובה שלו לראשי. "לא. אני לא אכרוע ברך."

*******