הפרטיות עשויה להיות מיושנת בקרוב - אבל באיזה מחיר?
הפרטיות עשויה להיות מיושנת בקרוב - אבל באיזה מחיר?
הטכנולוגיה הדיגיטלית אפשרה לנו את הקלות והנוחות להשיג את מה שאנחנו רוצים כמעט באופן מיידי. כל שעלינו לעשות הוא להיכנס לאינטרנט ולהשיג גישה לאינספור שירותים, תוכן להורדה והמון פלטפורמות מדיה חברתית. כמובן, משמעות הדבר היא לדלג על פני התנאים וההגבלות הנפוצים בכל מקום המתארים איסוף נתונים, שימוש והימור אחרים במידע הפרטי שלנו. בסופו של דבר כמעט כולנו מקבלים את ההשלכות הפוטנציאליות של לחיצה על "אני מסכים", בין אם קראנו - הרבה פחות מבינים - את המשפטיות או לא, ולכן, אנו מקבלים את מבול המודעות שנאספו "בגלל העניין שלך ב" כל האיטרציות שלו.
איפה שפעם אולי היה זעם, יש עכשיו פשוט אדישות. עבור רבים, לאחר משיכת כתפיים קולקטיבית בכתפיים הווירטואליות שלהם, יש את הנכונות לעשות יותר מאותו הדבר עם האתר או האפליקציה הבאים. מסכים, מעורב, קבל מודעות. חזור.
האם זה אומר שהיחס שלנו לפרטיות - והאופן שבו אנו מעריכים את המידע האישי שלנו - השתנו, במיוחד לאלה שמחוברים יותר לעולם הדיגיטלי? ה דוח Pew לשנת 2016 על פרטיות ומידע מציין כי בעוד שרוב האמריקנים מעדיפים לא להשתמש במידע שלהם למטרות אחרות, הם רואים בו גם תוצאה הכרחית של גישה מקוונת.
זה אפילו לא לוקח בחשבון את אלה שלא רק מוכנים שהמידע האישי שלהם יהיה זמין, אלא גם חולקים באופן פעיל את הסיפורים שלהם באתרים אישיים, בלוגים או פלטפורמות מדיה חברתית.
ככל שהדיגיטל הופך לחלק אינטגרלי יותר מחיינו, הקו התוחם את המרחב האישי והמידע הציבורי הולך ומטושטש - וזו הסיבה שיש הסבורים שהוויכוח בין פרטיות ומעקב הסתיים, ושהוויתור על מידע אישי הוא ידוע מראש. סיכום.
אבל האם לאנשים באמת לא אכפת, או שהם פשוט לא מודעים למה שקורה בגלל הוויתור הזה על זכויותיהם? האם שקלנו באמת את ההשלכות של מתן אפשרות לשיתוף המידע האישי שלנו?
או שצריך להסתיים הוויכוח בין פרטיות למעקב?
נוחות לפרטיות: הפשרה המוכנה
עבור Reg Harnish, מנכ"ל GreyCastle Security, ספקית שירותי אבטחת סייבר מניו יורק, מושג הפרטיות כפי שנחזה במקור כבר נעלם. הוא אומר, "בעוד 10-15 שנים, אנחנו נדבר על פרטיות כמו שאנחנו מדברים כרגע על טלפונים סיבוביים - לא נדבר". מושג הפרטיות עבר מהפכה מוחלטת.
הוא טוען שלמעשה יש יתרונות לעולם ללא תפיסת הפרטיות הנוכחית שלנו כפי שאנו מכירים אותה. לדבריו, "חלק גדול מהנתונים והמטא נתונים שלנו כבר נכרים ומחולקים בין ממשלות וארגונים כמו ה-NSA. כמויות גדולות של נתונים בידיים של מעטים בלבד יכולים להיות מסוכנים, אבל עולם שמשתף את המידע הזה באופן דמוקרטי עוזר לחסל את הסכנה הזו... ודמיינו עולם שבו מדענים או חוקרים רפואיים יכולים להתחבר - ולשתף - את הרשומות הרפואיות של מיליארדי אנשים אנשים... פריצות דרך ותגליות רפואיות יגיעו בקצבים חסרי תקדים."
הרניש מאמין שהחלפה הזו היא פשוט עוד ביטוי לנכונות ההיסטורית של החברה לוותר על משהו למען עושר או נוחות. לדבריו, "הופעת האינטרנט נתנה לנו גישה ליותר נוחות מאי פעם, והמחיר עבור זה הוא רמה מסוימת של פרטיות. החברה, שכוללת כל אחד מאיתנו, תכתיב בסופו של דבר אם אנחנו מוכנים לחתום על זה או לא, ואני מהמר שכולנו נצליח". ככל שיותר ויותר אנשים מקבלים פחות פרטיות אישית, הערכים הללו ייספגו ברוח הזמן.
במקום לגנות איך המידע נגיש כל כך בקלות, הוא מאמין שההתמקדות צריכה להיות בניהול סיכונים והגנה על מה שאנו מחשיבים מידע בעל ערך. יש להקדיש משאבים לזיהוי נכסים אלו ולאכיפת אמצעי אבטחה. השינוי הזה בגישה פשוט אומר שעלינו להיות מודעים יותר למה שאנו חולקים, ולמה שאנו שומרים על פרטיות.
כתומך בפרטיות ואבטחה מקוונים, אוגוסט בריס מתחנן שלא להסכים. היא מאמינה שאנחנו באמת לא יודעים מה אנחנו משתפים וכמה אנחנו משתפים. ואולי יותר חשוב, שאין לנו שליטה ברגע שאנחנו מוותרים על הנתונים האלה. לדבריה, "רבים לא יודעים מה הם חושפים בפוטנציה על עצמם ואיך זה יכול לקרות. כאשר מדיניות הפרטיות של פייסבוק מצהירה שהיא יכולה לאסוף מידע שאתה 'יוצר או משתף, ומסר או מתקשר'... זה אומר שכל הפוסטים שנוצרו אך לא שותפו עדיין ניתן לאסוף." היא מצביעה על איך מפרסמים בפייסבוק, או טיוטות ב-Google Mail תיאורטית עדיין ניתן לגשת - ולפיכך להשתמש בו - גם אם מעולם לא פרסמנו או שלחנו את התוכן.
בעוד שהיא מודה שהחברה אכן מחליפה פרטיות מרצונה למען הנוחות, מה שבסופו של דבר מזיק יותר, אומר ברייס, הוא חוסר מודעות להשלכות של ויתורים אלה. היא מזהירה שהדבר חורג מכניסה לאתר אינטרנט או הורדת אפליקציה, ושאפילו טלוויזיות חכמות, עוזרים אישיים או נתבי Wi-Fi אוספים מידע עלינו באופן לא פולשני אך באופן אקטיבי. בריס שואל, "מה אם כל מה שקשור אלייך נאסף וחשוף דיגיטלית, לא רק מה שפרסמת באינטרנט, אלא אפילו המחשבות שלך או השיקולים שלך? עלינו להגן על ילדינו מפני הסכנה הזו". היא חוששת לעתיד שבו מישהו באמת יכול לקבל תיק שלם זמין באינטרנט.
האם כל המעקב גרוע?
בן אפשטיין, יועץ בכיר של הסוכנות לפרויקטי מחקר מתקדמים בתחום ההגנה (DARPA), טוען שתשובה טובה יותר היא שככל שהטכנולוגיה והשירותים ישתנו, הדיון ימציא את עצמו מחדש. הוא מזהה את הגישה המשתנה לפיה "נראה שלאנשים צעירים יותר לא אכפת לשתף את המידע שלהם, ועוד פחות מכך שהם 'מפוקחים' על ידי מישהו. מיליארדי המשתמשים בסנאפצ'ט, פייסבוק, אינסטגרם וכו' יותר ממוכנים לשתף בכל מחשבה וכל מילה שלהם".
אפשטיין טוען שלחברה יש פחות התלבטויות לגבי מידע זמין, מה שהביא גם לשינוי במודל העסקי עבור ספקים רבים. לדבריו, "למטרות מעשיות, אף אחד ממילא לא קורא את הסתייגויות. אנשים מצפים כעת שהאינטרנט יהיה 'חינם' או ב'עלות נמוכה', כך שכעת האיסוף והשיווק של מידע אישי הופך להרבה יותר יקר מסתם תשלום עבור גישה או שירות".
אפשטיין פועל גם בתחום של 'יירוט חוקי', המאפשר לרשויות המוכרות כדין את הזכות החוקית לעקוב אחר תקשורת של חשודים בפלילים. כמנהל אסטרטגיה ראשי של חברה המספקת שירותי יירוט חוקי בכל העולם, הוא מאמין שבמאה ה-21 זהו מרכיב חיוני לשמירה על החוק והסדר. הוא מבין את החששות מפני שממשלות מרגלות אחר אזרחיהן, אך שומר על הצורך להיות מסוגל לעקוב ביעילות אחר פעילות פלילית. לדבריו, "רוב הממשלות המערביות מבינות שפרטיות היא הנורמה הצפויה, אך יחד עם זאת אסור להפחית את האמצעים לביצוע מעקב (חוקי) כדי להבטיח את ביטחון הציבור כאשר אופני התקשורת משתנים. צווים המאשרים מעקב חוקי כרוכים בצעדים רבים בהצדקת הוצאתו, אך כדאי מאוד כדי למנוע משחקנים רעים לשבש רשתות, לעסוק בגניבה או אפילו לעורר טרור".
מייקל גייסט הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת אוטווה, הקתדרה למחקר בקנדה בדיני אינטרנט ומסחר אלקטרוני, ואחד המומחים הבולטים בקנדה לפרטיות ומעקב מקוונים. הוא סבור שהדיון צריך להסתיים רחוק מלהסתיים, משום שהדאגה הציבורית לגבי פרטיות המידע שלהם חייבת להישאר נושא מרכזי. ופרופסור גייסט לא מסכים עם התפיסה שהחברה מתרגלת לשיתוף ולמעקב כעלות של עשיית עסקים בלבד, והוא מציע כהוכחה את דו"ח ועדת הפרטיות העדכני ביותר שבו תלונות מול מוסדות פיננסיים נותרו בראש הרשימה.
חשוב מכך, גייסט אומר שיש להבחין בין שיתוף מידע ומעקב. הוא מציין את "ההבדל הגדול בין שיתוף מידע, הכרוך בגילוי מרצון של מידע, לבין מעקב, שבו מידע נאסף ללא הסכמה על ידי ארגונים אחראיים כמו הממשלה... ובעוד ששיתוף מידע למטרות אבטחה עשוי להיות מקובל בנסיבות מתאימות, הציבור נשאר פחות מתלהב ממעקב (למידע אישי) על ידי חברות".
בגלל ההתקדמות המהירה בטכנולוגיה הדיגיטלית, רוב חוקי הפרטיות הקיימים נתפסים כמיושנים או בלתי ישימים. האירוניה היא שרבים מהיישומים או השירותים עצמם מוגנים למעשה מפני יירוט חוקי. למכשירים ואפליקציות ניידים יש שירותי הצפנה המאבטחים את נתוני המשתמש בצורה טובה מאוד, שהובילו לסכסוכים מתועדים היטב. אפשטיין חושב שממשלות עלולות בסופו של דבר לכפות חוקים מחמירים יותר - ואולי שנויים במחלוקת - שיכולים להקל על המעקב לצורך מניעת פשע.
כמו אפשטיין, גייסט מאמין שאיזון בין פרטיות ומעקב אחראי הוא חיוני, וזה ימשיך להיות נושא חשוב גם בעתיד. לדבריו, "ממשלות צריכות לבסס פיקוח אפקטיבי על פעילויות מעקב כדי להבטיח שאין ניצול לרעה, בין אם בצורות של צווי גישה, או ביקורות של גישה זו על ידי צדדים שלישיים מהימנים... וצריך להיות דיווח שקיפות כדי שהציבור ידע איך זה נעשה שימוש במידע (נאסף).
גם אם האינטרנט כביכול אינו יודע גבולות, המציאות היא שהגיאוגרפיה עדיין חשובה, ואנחנו עדיין כפופים לחוקים הקיימים בתחומים פיזיים. "אם כללי הפרטיות יכולים להיות שונים בין מדינות שונות", שואל גייסט, "עלינו לשאול כיצד הבחירות המקומיות הללו זוכות לכבוד או כבוד על ידי חברות גלובליות או רב-לאומיות". תחומי השיפוט מאתגרים כיצד הפכו הבחירות הללו בתחת, הוכחה שלא רק שהוויכוח רחוק מלהסתיים, אלא גם יותר ניואנסים מאותו פשרה פשוטה.
